עודד שלומות
אמש, 17/4/23, נערך בהיכל הספורט בכפר ורדים טקס הזיכרון לשואה ולגבורה תוך ציון מיוחד לשמונים שנה למרד גטו ורשה ולאמירתו של מפקד המרד, מרדכי אנילביץ: משפט: “אל תתרגלו, אל תסתגלו. מרדו במציאות הזאת.
הטקס אורגן על ידי תלמידי אמירים.
(עריכת המצגת אלמוג אמסלם)
אלו הדברים שאמר אייל שמואלי, ראש מועצת כפר ורדים:
תלמידי אמירים יקרים, סגלי ההוראה, עובדי הרשות, קהל יקר.
גם היום, כמדי שנה, אנו מתכנסים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. מתכנסים כדי להתחבר מחדש לזיכרונות ולסיפורים של אלו ששרדו בתעצומות הנפש, או של אלו שקיפחו את חייהם, היקרים כל כך, בידי המרצחים הנאצים ועוזריהם. בכל שנה מחדש, אנחנו בוחרים לפתוח לרגע את דלת החדר בלב ששמור למורשתו הכואבת, המדממת, ומעוררת ההשתאות של העם היקר שלנו. מאבקים קצת את הרהיטים, פותחים את החלונות ומאווררים. מספרים לילדים, לנכדים, ואחד לשני, הכול כדי לזכור, לזכור ולהמשיך ולהזכיר.
בימי הזיכרון שלנו אנחנו בוחרים, פעמים רבות ובצדק, להזכיר ולנצור את הגיבורים. את המורדים שגבורת נפשם ותושייתם סייעה להציל את אחיהם ואחיותיהם, ולו מַתֵי מעט מהם. את אלו ששרדו לבדם מן הכלום שבכלום ביערות ולבסוף הצליחו להימלט מן התופת הגדולה לעבר חיים חדשים, לעבר תקווה. את חסידי אומות העולם, שפתחו את ליבם ואת כיסם, ולרוב אף חירפו את נפשם למען הצלת יהודים. גבורתו של היחיד או היחידה היא סיפור, היא השראה אופטימית שאנחנו מעוניינים להיאחז בה בתקופות קשות כדי להיזכר בטוב שבאדם, בעוצמתו וביכולתו לצלוח אתגרים שנראים לנו היום כמעט בלתי אפשריים לחלוטין.
השנה בחרתי להקדיש את הזיכרון הפרטי שלי דווקא לכוחה של הקהילה היהודית, שמייצגת בעיניי גבורה גדולה לא פחות. אני בוחר לזכור ולהזכיר את העזרה ההדדית, ההירתמות למען האחר ללא תנאים, את ראיית כוחה של הקבוצה שבה לא משאירים אף אחד מאחור, למרות הקושי הגדול והתנאים המחפירים.
אני בוחר לזכור ולהזכיר את קהילת גטו ורשה, שהצילה רבים מאנשיה ממוות ברעב באמצעות מטבחים קהילתיים וועדי סעד. אלו שהפכו את המעט שהיה: פת לחם, תפוח אדמה אחד, קצת קמח, לעולם ומלואו. אלו שראו גם בתוך הקושי הבלתי נתפס את אלו שמצוקתם גדולה משלהם: יתומים, חולים וקשישים, וחלקו איתם את שבריר רוח החיים שעוד נותרה בהם. אני בוחר לזכור ולהזכיר את קהילת גטו פְּלוֹנְסְק שבפולין, שיהודיה תרמו את המעט הקטן כל כך שהיה להקמת בית חולים בו התמודדו עם מגפת טיפוס הבטן הגואה שפרצה בגטו. בוחר לזכור ולהזכיר את גטו לודג’, בו התגייסו הצעירים על מנת לעבד גינות ירק בחשאי בתנאי מזג האוויר הקשים כל כך, על מנת להקל רעב.
בעיקר אני בוחר לזכור ולהזכיר את תנועות הנוער פורצות הדרך, שחבריהן השתמשו בכוחם כקבוצה על מנת להציל – ולהינצל בעצמם. אלו שקידשו את החיים, אבל גם את הרוח. בשעה שחברי התנועות יצרו והפעילו מסגרות חינוכיות לילדי וצעירי הגטאות, הפיצו עיתונים מחתרתיים ויצרו מסגרות חברתיות שניסו לשמר את מעט המורל שעוד נשאר – הם גם סיכנו את חייהם בהפצת מידע בין הגטאות, ארגנו תאי מרד והתנגדו ליודנרטים. זאת, תוך כדי שימת צרכיהם האישיים בעדיפות שנייה, וראיית הצורך בשימור הקהילה בכל מחיר.
תושבים יקרים, קהילת כפר ורדים האהובה. בימים אלו, בהם רוחות מחלוקת נושבות בנו מכל כיוון ומאיימות לערער את תחושת האחדות שאפיינה ומאפיינת אותנו כעם, אל לנו לשכוח את אותה תחושת קהילה שבזכותה רבים כל כך מִסָּבֵינוּ וְסָבוֹתֵינוּ שרדו את התופת. אותן קהילות שהצליחו פעמים רבות לראות מעבר לקושי ולמחלוקת ולאהוב בתוכן איש את רעהו בכל מחיר, בהן החלש יכול היה למצוא תמיד כתף להישען עליה, גם כאשר אותה כתף הייתה רעועה וצנומה בעצמה.
גם בימים אלו אני בוחר להאמין שכוחנו באחדותנו. כך היה אז, וכולי תקווה שכך ימשיך גם היום על מנת שנוכל לצלוח מחוזקים את המשברים בקרבנו. שנוכל, גם בתוך משפחת כפר ורדים שלנו, אך גם בתוך מדינתנו האהובה, לראות זה את זו וזו את זה כפי שאנחנו, מעבר לדעות החלוקות, ולהתרומם יחד לעבר עתיד טוב יותר לכולנו.
בנימה זו, אני מעוניין לזכור ולהזכיר גם את אלו שעוד נמצאים בקרבנו, שורדי ושורדות השואה היקרים והאמיצים כל כך שנאלצים לשאת איתם את הזיכרון יום יום, שעה שעה מאז ילדותם ונערותם בגטו ועד היום, לכן ולכן נאחל אריכות ימים. עבורכם אנו מתכנסים כאן היום, ועבורכם נמשיך לשמור על המדינה הזו כבית בטוח, מכיל, איתן, ובעיקר – של כולנו.
נזכור את זכר הנספים וגבורתם בליבנו לעד.
השארת תגובה
